הזמרת-יוצרת האמריקאית אריאנה גרנדה התבטאה שוב נגד ההערות הבלתי פוסקות על הופעתה, שנחשבו "רזות מדי" על ידי חלק ממשתמשי האינטרנט. בזמן קידום הסרט "Wicked 2", היא פרסמה מחדש ראיון ישן כדי להזכיר לכולם עד כמה הערות אלו יכולות להיות מסוכנות ופוגעות, גם כשהן טוענות שהן מכוונות טובות.
נמאס לי מבישוף הגוף
בסטורי שלה באינסטגרם, אריאנה פרסמה מחדש קטע מראיון משנת 2024, והסבירה שהיא משתפת אותו "כתזכורת עדינה לכולם". בו, היא מספרת כיצד נבדקה בקפידה מאז גיל ההתבגרות, ש"שמעה הכל" על מה שלא בסדר איתה, כאילו גופה היה מושא מתמיד לניתוח ציבורי. היא מדגישה עד כמה קשה להגן על עצמך מפני ה"רעש" הזה כשגדלים תחת מבטם של אחרים, במיוחד בתעשייה שאובססיבית למראה החיצוני.
צפו בפוסט הזה באינסטגרם
"זה תמיד לא נעים", אפילו בתוך המשפחה.
אריאנה מדגישה שהערות על הגוף של אדם הן פולשניות, בין אם הן מגיעות מזרים באינטרנט או מאנשים אהובים סביב שולחן חג. היא מצטטת משפטים שנראים תמימים - "ירדת במשקל, מה קרה?" , "עלית במשקל, מה קרה?" - אותם היא מתארת כ"מבוכים ומשפילים", ללא קשר להקשר. המסר שלה אינו עוסק אך ורק ברזון: היא מזכירה לנו שאלימות זו חלה גם על פוביה לשמנה ועל כל צורות שיפוטיות הגוף.
קריאה לעדינות רבה יותר... שאינה מקובלת באופן אוניברסלי.
עבור אריאנה גרנדה, להגיב על המראה החיצוני של מישהו - אפילו מתוך "דאגה" - נותרה בעייתית ויכולה להיות מסוכנת, במיוחד אם האדם מתמודד עם הפרעת אכילה או בעיות בריאות נפש. לכן היא מעודדת את קהל היעד שלה להימנע מהפיתוי ה"קל" של לשפוט את גופם של אחרים ולתעדף אמפתיה על פני שיפוטים קשים.
ברשתות החברתיות, דבריה מעוררים פילוג: יש אנשים שמקבלים בברכה "מסר הכרחי", אחרים טוענים ש"ביקורת על הופעתה תהיה דרך להציל אותה", מה שממחיש בדיוק את מנגנון השמימה של הגוף שהיא מגנה.
מדוע המסר שלו חשוב למרות המחלוקות
למרות ששונאי נשים ממשיכים להסתתר מאחורי תירוץ הבריאות, הצהרתה של אריאנה גרנדה מדגישה תופעה שמשפיעה על כל הנשים, בין אם מפורסמות ובין אם אנונימיות. בכך שהיא מזכירה לכולם שאף אחת לא צריכה להצדיק את משקלה או לסבול בדיקה מתמדת של גופה, היא תורמת לשיחה רחבה יותר על הזכות לשלוט במראה החיצוני מבלי להיות מוגדרת על ידו.
מעבר לוויכוח שהיא מעוררת, עמדתה של אריאנה גרנדה משמשת תזכורת בוטה עד כמה השיח סביב הגוף נותר לחוץ, אפילו בשנת 2025. בכך שהיא מציבה את הקשבה, החסד והכבוד לגבולותיו של כל אדם בחזית, היא פותחת מרחב הכרחי לחשיבה מחודשת על האופן שבו אנו מדברים - או לא מדברים - על המראה הפיזי של אנשים אחרים. דחוף שנעבור מעבר לתגובה הפתאומית של פרשנות אוטומטית ונטפח תרבות של כבוד, שבה גופו של כל אדם מפסיק סוף סוף להיות שדה קרב ציבורי לספקולציות.
