סלינה גומז ספגה לאחרונה ביקורת חריפה על "צללית של שיער" מעל שפתה בסטורי באינסטגרם, מה שעורר גל של תגובות אכזריות. בהומור עצמי, הזמרת-יוצרת האמריקאית הגיבה בנורמליזציה של שיער גוף נשי, ופנתה למשתמשי אינטרנט שלא היו מודעים למציאות של גוף הנשי.
סיפור שגורם לכאוס
בסרטון ששותף על ידי Entertainment Tonight, עוקב אחריהם קוראים לסלינה גומז בגסות על "השפם" שלה לכאורה. הזמרת והשחקנית, משועשעת באופן גלוי, נותרת אדישה ומשיבה בכנות: "אני מבינה, יש לי מלסמה ופצעון. זו השמש, קרם הגנה הוא חובה, אבל זה לא שפם". הטון הקליל וההומור שלה מנטרלים מיד את הלעג, תוך שהם מדגישים גם מצבי עור נפוצים מאוד, כמו מלסמה, שמשפיעה על אנשים רבים ויכולה להופיע עם חשיפה לשמש.
הישירות של סלינה הופכת ביקורת שטחית לשיעור אמיתי על קבלה עצמית ונורמליות של גווני עור. במקום להסתיר או להצדיק את עצמה, היא מזכירה לנו את החשיבות של ביטול המסתורין של סטנדרטים לא מציאותיים של יופי. תגובה זו, חדורה בהומור ובכנות, מדגישה גם את יכולתה להפוך סיטואציה שלילית פוטנציאלית לרגע של חינוך והעצמה.
צפו בפוסט הזה באינסטגרם
השמימה על הגוף: שיער גוף נשי הוא טאבו
"תגלח את זה!": צווים אלה בוגדים בנורמה רעילה שבה כל שיער גוף על נשים נתפס כשערורייתי או בלתי מקובל. בסרטה התיעודי "חופשי ושעיר!", הקריקטוריסטית ויקדו מגנה את העלות הניכרת - בזמן, בכסף ובכאב - של הסרת שיער בכפייה על נשים, ומדגישה את משקל הלחצים החברתיים על חיי היומיום שלהן.
מצידה, המומחית ג'ייד דבּוני, בספרה "שיער גוף נשי על המסך", טוענת לנורמליזציה של שיער גוף נשי, ומדגישה כיצד קולנוע ומדיה יכולים לתרום לפירוק סטנדרטים לא מציאותיים אלה ולקידום חזון טבעי ומשוחרר יותר של גופן של נשים. יחד, עבודתן מזמינה אותנו להטיל ספק בלחץ החברתי סביב שיער גוף נשי ולדמיין תרבות המקבלת גיוון גופני ללא שיפוטיות או אילוצים.
תגובה פמיניסטית ומשחררת
סלינה גומז קוראת לשבור את הכללים הלא מדוברים: שיער גוף, מלסמה ופצעונים הם נורמליים, לא "מגעילים". המסר שלה מכוון במיוחד לנשים צעירות, שלעתים קרובות נמצאות תחת לחץ חברתי ותקשורתי, ודוגלות ב"תפסיקו לפגוע בעצמכן כדי לרצות אחרות". על ידי הצגת גופה בגאווה ומראהה הבלתי מסונן, היא מאתגרת ומאיצה את הפירוק של סטנדרטים של יופי "חלק" ו"מושלם" שמוטלים על ידי המדיה החברתית.
מעבר לקבלה גופנית, היא מעודדת גישה של אותנטיות וחמלה עצמית, ומזכירה לנו שפגיעות ושינויים בעור אינם חולשות אלא צורות של חופש וכוח. גישתה חורגת ממסר אסתטי פשוט: זוהי קריאה לחשוב מחדש על מערכת היחסים שלנו עם גופנו, על הביטחון העצמי שלנו ועל הלחצים הנורמטיביים שהחברה מפעילה על נשים צעירות.
תקרית מצערת זו משמשת כתזכורת לכך שגופן של נשים עדיין נתון לעתים קרובות מדי לציפיות לא מציאותיות ומעוררות אשמה. בתגובה בהומור ובאותנטיות, סלינה גומז הופכת ביקורת לעמדה עוצמתית נגד בודי שיימינג. גישתה מעודדת את הציבור, ובמיוחד נשים צעירות, לקבל את גופן ולהתנגד לסטנדרטים היופי שמוטלים על ידי הרשתות החברתיות והחברה.
