אלחנדרו "ווילי" ראמוס, צולל פרואני מקצועי לשעבר, ראה את חייו משתנים באופן דרסטי בשנת 2013 במהלך תאונה מול חופי פיסקו, פרו. עלייה חירום מעומק של 30 מטרים גרמה למחלת דקומפרסיה קשה, והותירה את פלג גופו העליון וזרועותיו נפוחות בבועות חנקן מתמשכות.
התאונה הקטלנית שסימנה נקודת מפנה
בזמן שצלל לאיסוף פירות ים, צינור החמצן של ווילי נקטע על ידי סירה חולפת, מה שאילץ אותו לעלות פני המים בפתאומיות מבלי לכבד את עצירות הדקומפרסיה. החנקן המומס בדמו יצר בועות ענק בחזהו ובזרועותיו, וגרם לנפיחות קיצונית (היקף שרירי הזרוע 62-72 ס"מ) ולנזק עמוק לרקמות.
אי נוחות בחדרי האסיפה: מקרה רפואי יוצא דופן
מחלת הדקומפרסיה הזו, או "מחלת החדר", מתרחשת במהלך שינויי לחץ מהירים, האופייניים לצלילה עמוקה. במקרה של ווילי, הבועות ננעצו בבשרו, מה שהפך הסרה כירורגית ישירה לבלתי אפשרית. הרופאים מתארים אותו כ"מקרה ייחודי בעולם", ואף חוקרים מחלות נדירות אחרות במקביל, בעוד כאבי מפרקים ותנועתיות מופחתת מונעים ממנו לחזור למקצועו.
טיפולים היפרבריים: התקדמות איטית ויקרה
רק תאי לחץ אוויר, המספקים חמצן טהור תחת לחץ, ממיסים חלקית את הבועות: 30% מהן מתבטלות לאחר עשרות טיפולים, ויש צורך בלפחות 100 נוספים. ללא כיסוי ביטוח לאומי הולם, ווילי שורד על סיוע מינימלי, וגופו עדיין נושא את הצלקות 12 שנים מאוחר יותר.
מבטים ובידוד: החוויה הפסיכולוגית
"אנשים עוצרים ובוהים בי כאילו אני איזה חיה מוזרה, הם קוראים לי מפלצת", אמר ל-BBC בשנת 2018, ותיאר את הדיכאון והחרדה שלו לנוכח הרחמים שסביבו. מוגבלות חברתית זו, בנוסף לסבלו הפיזי, הפכה אדם שנחשב חסון לדמות מבודדת. סיפורו מעורר כבוד: סיפורו של אדם שלמרות סבלו מסרב לדעוך והופך את חווייתו למסר של מניעה וחוסן.
סיפורו של אלחנדרו "ווילי" ראמוס חורג מפריטת חדשות פשוטה: הוא מדגיש את הסיכונים הקיצוניים של צלילה, שלעתים קרובות אינם ידועים לציבור הרחב, כמו גם את ההשלכות האנושיות, הרפואיות והחברתיות של תאונה שמנפצת חיים. שתים עשרה שנים לאחר האירוע, ווילי ממשיך להילחם לא רק בתופעות הלוואי הפיזיות של מחלת דקומפרסיה קשה, אלא גם בשיפוטם של אחרים, שלפעמים כואב יותר מהמחלה עצמה.
