האם נשים מזדקנות הפכו לנדירות יותר מחיות מדברות בקולנוע? כלומר, מילה במילה, מה שמחקר בריטי חדש מדגים במסקנות חד משמעיות, ואשר מדבר רבות על המקום שהתעשייה ממשיכה לתת לנשים אחרי גיל 60.
חמישה מתוך מאה סרטים: הגילוי הסטטיסטי
המחקר , שנערך על ידי קמפיין האנטי-אייג'יזם " Age Without Limits" והמרכז להזדקנות טובה יותר, בשיתוף פעולה עם בית הספר לקולנוע של אוניברסיטת מערב לונדון, בחן את 100 הסרטים הרווחיים ביותר שיצאו בבריטניה בשנים 2023, 2024 ו-2025.
פסק הדין: רק חמש מההפקות הללו כיכבו אישה מעל גיל 60. בינתיים, עשרים סרטים הציגו חיה מדברת בלב העלילה, ושישה כיכבו שחקן בשם כריס (כריס פראט, כריס המסוורת', כריס פיין או כריסטיאן פרידל), כפי שדווח על ידי Variety . במילים אחרות, בשוברי קופות עכשוויים, יש סיכוי גבוה פי ארבעה לראות דמות של חיה אנתרופומורפית בתפקיד הראשי מאשר אישה מעל גיל 60.
שלוש שנים, מאה הצלחות, מסקנה שאין להכחיש
היוצאים מן הכלל נדירים אך בולטים: ג'ניפר סונדרס ב"אללויה", ניה ורדלוס ב"חתונה היוונית הגדולה והשמנה שלי 3", דיאן קיטון ב"מועדון הספר: הפרק הבא", דמי מור, זוכת פרסים מרובים (גלובוס הזהב, פרס SAG, פרס בחירת המבקרים, אך נדחתה באוסקר 2025 על רקע מייקי מדיסון על "הסובסטנס"), וג'יימי לי קרטיס ב"שישי מוזר יותר". רק חמש שחקניות המייצגות מחצית מהאוכלוסייה.
ותופעה זו אינה חדשה. בשנת 2023, מחקר "Cast Aside" , שנערך על ידי אותו מרכז להזדקנות טובה יותר על כמעט 50 סרטים פופולריים שיצאו מאז 2010, הראה כי נשים בנות 65 ומעלה היו מיוצגות פחות פי שלושה מגברים באותו גיל. לכן, חוסר איזון זה אינו תופעה חדשה: הוא חלק ממגמה מבנית וארוכת שנים, שאומצה במלואה על ידי התעשייה.
כאשר הם קיימים, אלה תפקידים קריקטוריים ושקטים.
אבל הבעיה לא נעצרת עם השחקנים הראשיים. כשהם מופיעים על המסך, נשים מבוגרות יותר נדחקות באופן גורף לתפקידים משניים. המחקר מתאר אותן , בבוטות, כ"פסיביות, פתטיות, נלעגות על כך שאינן מתנהגות לפי גילן, ולעתים קרובות מיותרות לעלילה הראשית".
מבחינת דיאלוגים, התצפית בולטת לא פחות: דמויות נשיות מעל גיל 50 מדברות 14% פחות מעמיתיהן הגברים באותו גיל. בהיעדר נוכחות חזותית, הן גם משוללות דיבור. דחיקה כפולה זו הופכת את המסך למראה צרה, שבה רק פנים מעטות - צעירות, נשים או גברים, אך בהחלט לא זקנות מדי במקרה של נשים - מקבלות קול.
תעשייה ש"מפטרה" שחקניות בגיל 40 בלבד
ההדרה הזו אינה סוד: שחקניות עצמן מקיאות אותה כבר שנים. "יש קונצנזוס בתעשייה שברגע שאת שחקנית, בסביבות גיל 40, את גמורה", כבר סיכמה ניקול קידמן. ג'ינה דייוויס, מייסדת מכון ג'ינה דייוויס למגדר בתקשורת, הסכימה בראיון ל- CBS News : "זה שונה מאוד עבור שחקניות מעל גיל 50 מאשר עבור שחקניות באותו גיל".
ההשוואה בוטה. בעוד שגברים מזדקנים ממשיכים להיות מוצגים כגיבורים, אוהבים או מנטורים, לעתים קרובות מול בני זוג צעירים משמעותית, נשים נדחקות לשוליים. כאילו הזדקנות כאישה נותרת, בתת מודע הקולנועי, פגם אסתטי שיש להסתיר.
"איפה הסיפורים שלנו?": מרד השחקניות
לנוכח הנתונים הללו, עולים קולות רבים בתעשייה. בראש המהלך עומדת אמה תומפסון, בת 67, זוכת אוסקר ותומכת נלהבת של הקמפיין. "נשים מהוות מחצית מהאוכלוסייה, ואנחנו מזדקנים. אז איפה הסיפורים שלנו?", שואלת השחקנית הבריטית בהצהרתה.
והיא המשיכה, בטקסט שהופץ באופן נרחב: "ככל שאנחנו מתבגרים, כך אנחנו נעשים מעניינים יותר. אני רוצה לראות יותר סרטים שבמרכזם נשים בוגרות: אנחנו שובות לב, ניתנות להזדהות, והגיע הזמן שנציב אותנו בלב הסיפור. נשים מבוגרות יותר לא צריכות אישור להתקיים על המסך. הן כבר קיימות בעולם; זה תלוי בקולנוע להדביק את הפער."
מניפסט זה מהדהד באופן מרומז את אלו של דמויות אחרות בתעשיית הקולנוע, החל בדמי מור, שתפקידה המרשים בסרטה של קורלי פרג'יט "הסובסטנס" גינה דווקא את נטישתן של שחקניות לאחר גיל מסוים. קול שנדם זה מכבר, שנראה סוף סוף מוצא את קולו.
ציבור תובעני, כלכלה עיוורת
ההיבט הפרדוקסלי ביותר של מחיקה זו הוא שהיא סותרת את ציפיות הציבור. על פי סקר מקביל שנערך בקרב 4,000 איש, אחד מכל שלושה משיבים מאמין שאין מספיק סרטים בכיכובם של נשים מעל גיל 60, נתון שעולה ל-39% בקרב נשים. אחת מכל שישה אף אומרת שהייתה נוטה יותר ללכת לקולנוע אם אישה מבוגרת יותר הייתה בתפקיד הראשי.
הפער בולט עוד יותר בהתחשב בכך שבבריטניה, כמעט אחד מכל חמישה צופי קולנוע הוא מעל גיל 55. "הייצוג של שחקניות מבוגרות יותר בתפקידים ראשיים הוא כל כך לא פרופורציונלי לקהל הקולנוע המבוגר יותר, עד שהיעדר זה, למען האמת, מעליב", אומרת ד"ר קרול איסטון, מנהלת המרכז להזדקנות טובה יותר. מעליב, אם כן - ואבסורדי מבחינה כלכלית.
מעבר לקולנוע, אות שנשלח לחברה כולה
השאלה המהותית נותרת בעינה: מה מגלה היעלמות זו, מעבר לתחום הקולנוע? "בכך שהיא לא מצליחה לייצג במדויק אנשים מבוגרים, ובמיוחד נשים מבוגרות, תעשיית הקולנוע תורמת באופן פעיל לדחיקתם של קשישים בחברה", מזהירה הרייט בייליס, שותפה להנהגת הקמפיין. "אין פלא שנשים רבות כל כך אומרות שהן מרגישות בלתי נראות ככל שהן מתבגרות, כשהן אף פעם לא רואות את עצמן משתקפות על המסך".
כי הקולנוע לא רק מתאר את העולם: הוא מעצב אותו. עם כל סרט שבוחר למקם גיבורה בת 25 לצד גיבור בן 60, דמיון קולקטיבי שלם משוחזר, ומלמד אותנו, סצנה אחר סצנה, שנשים מוערכות בעיקר בזכות נעוריהן ושעבורן, הזדקנות היא כמו דעיכה. סיפורת זו מייצרת בסופו של דבר השפעות ממשיות מאוד, במקום העבודה, בחיים החברתיים ואפילו בהערכה העצמית שיש לנשים מזדקנות.
בתקופה שבה גיוון סוף סוף תופס מקום מרכזי, אייג'יזם - במיוחד כאשר הוא מכוון לנשים - נותרה נקודה עיוורת בתעשיית הקולנוע. מחקר זה מצביע על כך שחיה מדברת נוטה כעת יותר מאשר אישה בת 60 לקבל תפקיד ראשי, והוא מעלה שאלה פשוטה אך דחופה: כמה זמן עוד יעמיד הקולנוע פנים שהוא לא רואה חצי מהקהל שלו? שחקניות כבר החלו להרים את קולן. נותר לראות האם התעשייה סוף סוף מוכנה להקשיב.
