הפופולריות של סרטי אימה בקרב נשים מסתירה תופעה מרתקת

קולנוע אימה, המקושר זה מכבר לקהל גברי, מושך אליו יותר ויותר נשים. בתי קולנוע, פלטפורמות סטרימינג וקהילות מעריצים מעידים על כך. מאחורי ההתלהבות הזו מסתתר סיפור מרתק: סיפור של ז'אנר שהתבסס זה מכבר על תפקידי מגדר, ולאחר מכן הומצא מחדש בהדרגה על ידי הנשים שהוא גילם.

כשהפחד עדיין היה עניין של תפקידים

כדי להבין את השינוי הזה, עלינו לחזור לשנות ה-80. בשנת 1986, צוות חוקרים בראשות דולף זילמן פרסם מחקר בכתב העת Journal of Personality and Social Psychology שסימן מחקר על תגובות לסרטי אימה.

העיקרון פשוט: תלמידים צופים בסרט אימה עם בן/בת זוג מהמין השני. בהתאם לקבוצה, בן/בת הזוג הזה מפגין קור רוח, אדישות, או להפך, פחד גלוי מאוד. לאחר מכן המשתתפים מדרגים את הנאתם שלהם כמו גם את תפיסתם את בן/בת הזוג. התוצאות חושפניות במיוחד.

הוא חייב להישאר אדיש; היא עלולה לרעוד.

באותה תקופה, התגובות שנצפו נראו כמעט כמו סצנה היישר מסרט. גברים דיווחו שנהנו יותר מהחוויה כשהם מלווים באישה מפוחדת. לעומת זאת, ההנאה שלהם פחתה כאשר בת הזוג שלהם נשארה רגועה לחלוטין. עבור נשים, הדפוס היה הפוך: הן נהנו מהסרט יותר כשהיו עם גבר אדיש ופחות הרבה כשהוא הציג בגלוי את פחדו.

הקרנת הסרט הופכת אז למעין סצנה חברתית קטנה שבה כולם מוזמנים למלא את חלקם: פחד כלפיה, אומץ כלפיו. עם זאת, יש להיזהר לא להסיק מסקנות חד משמעיות לגבי טעמים "נשיים" או "גבריים" כביכול מחוויה זו. המחקר נמשך כמעט ארבעים שנה, כולל סטודנטים אמריקאים, ומבוסס על סרט יחיד. הוא משקף בעיקר את הנורמות החברתיות של זמנו. וזה בדיוק מה שהופך אותו למעניין.

המפנה הגדול בקולנוע האימה

מאז, יחסן של נשים לאימה השתנה באופן עמוק. אחת הדמויות הסמליות של טרנספורמציה זו היא זו של " הנערה האחרונה ", השורדת המופיעה באופן בולט בסרטי הסלאשר של שנות ה-70.

בתחילה, היא בעיקר זו שנמלטת מהטבח. לאט לאט, היא הופכת להרבה יותר: גיבורה חזקה ונחושה, המסוגלת להבין את הסכנה, להתנגד, ולפעמים אפילו לצבור יתרון על זה שמאיים עליה.

השינוי לא נעצר שם. במאיות אימצו את הז'אנר כדי לספר סיפורים אינטימיים ועוצמתיים: אבל, אמהות, טרנספורמציות גופניות, אלימות, אבל גם החרדה האמיתית מאוד של תחושת פגיעות במרחבים ציבוריים. אימה הופכת אז לשפה יעילה במיוחד להדגשת מה שמפחיד, מבלי להזיז את המבט.

למה נשים כל כך אוהבות להיות מפוחדות?

זוהי אולי הנקודה המרתקת ביותר. קולנוע אימה הופך למופע מוגבר רגש שנשים רבות עשויות לחוות בחיי היומיום שלהן: להישאר קשובות לסביבתן, לזהות מצב מטריד, לצפות סכנה פוטנציאלית.

מול המסך, הפחד הזה מקבל מימד חדש. הוא הופך לבדיוני, מוכל, ומעל הכל, ניתן לשליטה. אפשר לעצום את העיניים, לעצור, או פשוט לכבות את הטלוויזיה. הסכנה נשארת מאחורי המסך. מרחק זה מאפשר לך, באופן סמלי, להחזיר לעצמך שליטה על רגש שבחיים האמיתיים לא תמיד קל כל כך לנהל.

מקורבנות לסוכנים של הפחד שלהם עצמם

זה אולי מה שמשנה את כללי המשחק. נשים לא רק הצטרפו לקהל האימה; הן עזרו לשנות את הז'אנר. מה שהיה פעם טריטוריה שבה הן הופיעו לעתים קרובות כקורבנות מושלמים הפך למרחב שבו הן יכולות לספר את הסיפורים שלהן על פחד, גוף וסכנה.

התופעה המרתקת, אם כן, אינה שנשים אוהבות סרטי אימה. אלא שהן החזירו לעצמן ז'אנר שכבר זמן רב הגביל אותן לתפקיד הצרחות, והפכו אותו לפלטפורמה רבת עוצמה לביטוי, התנגדות והעצמה. בסופו של דבר, התמודדות ישירה עם פחד עשויה להיות אחת הדרכים המשחררות ביותר להפסיק לתת לו לומר את המילה האחרונה.