יש אנשים שמכשכים ציפורניים, מנענעים את הרגל חזק כל כך שהספה רוטטת, או משפשפים את השיער בכל פעם שיש להם רגע לחשוב. אחרים מריחים את האצבע שלהם כמו שילד שואף את שמיכת הבטיחות שלו, שלא נכבסה שנים. כשהאצבע המורה תחובה מתחת לאף או ידם צמודה לפיה, הם מרגיעים את עצמם עם ריח הגוף שלהם.
למה אנחנו מתפתים להריח את הריחות שלנו בעצמנו?
כולם זוכרים את התמונה של מאמן נבחרת גרמניה בכדורגל במהלך יורו 2016. בסרטון הווידאו הזה, שהפך למם ויראלי, הוא נראה מרחרח את אצבעותיו באותה התלהבות כמו גביע גלידה. הסיבה לכך היא שלחוש הריח שלנו יש קשר מאוד מסוים למוח שלנו. שלא כמו חושים אחרים, ריחות נעים לאורך מעגל עצבי הקשור קשר הדוק לזיכרון ולרגשות. ברגע שמולקולת ריח מגיעה לאף, היא מפעילה מפל של אותות שעוברים לאזורים במוח המעורבים בזיכרונות, אינסטינקטים ותגובות רגשיות.
זו גם הסיבה שבניחוח פשוט יכול להחזיר אתכם מיד לבית ילדות, ניחוח קיץ או רגע של נוחות . ריח הגוף שלנו אינו יוצא מן הכלל. ואכן, לכל אחד יש סוג של "חתימה ריחנית" אישית. בין המיקרוביוטה של העור - אותם מיליארדי חיידקים הנמצאים באופן טבעי על העור - גנטיקה, תזונה ואפילו מערכת החיסון, אין שני גופים שמריחים בדיוק אותו הדבר.
מחווה נפוצה יותר ממה שאפשר לחשוב
מה שנראה כמוזרות מבודדת יכול להיות למעשה התנהגות אנושית נפוצה למדי. מחקר שנערך על ידי חוקרים ישראלים צפה בתופעה מפתיעה: אנשים רבים מקרבים באופן ספונטני את ידיהם לאפם לאורך כל היום, לפעמים מבלי להבין זאת כלל. הרגל זה, שלעתים קרובות מושווה לצורה מטרידה של הפרעה טורדנית-כפייתית, תועד על ידי חוקרים במכון ויצמן בישראל.
באופן מפתיע אף יותר, נראה כי רפלקס זה התעצם לאחר אינטראקציה חברתית רגילה כמו לחיצת יד. מדענים רואים בכך צורה עדינה של "איסוף מידע" ריחני. אמנם אין מדובר בתקשורת בקנה מידה גדול בין בעלי חיים, אך האף שלנו ממשיך, בשקט, לנתח את הסביבה החברתית שלנו. בסופו של דבר, זהו רפלקס כמעט פרימיטיבי. לשם השוואה, כלבים משתמשים באותה אסטרטגיה כשהם מרחרחים דברים אחרים (אין צורך לפרט, כולם מבינים את המשמעות).
מנגנון מרגיע למוח?
מעבר לסקרנות חושית, ישנם מומחים המציעים הסבר נוסף: להריח את הריח האישי יכולה להיות השפעה מרגיעה. כמו בגד מוכר, כרית אישית או שמיכת בטיחות אהובה ספוגה בזיכרונות ריחניים, הריח שלנו מייצג נקודת התייחסות אינטימית.
עבור אנשים חרדים או לחוצים מסוימים, רחרחת אצבעותיהם עשויה לתרום באופן לא מודע לצורך בביטחון, דרך שקטה למצוא היכרות בסביבה לא יציבה. במילים אחרות, מחווה זו אינה משקפת בהכרח קסם לריח גוף, אלא חיפוש אחר ביטחון חושי.
מתי עלינו להיות מודאגים?
ברוב המכריע של המקרים, התנהגות זו אינה מה לדאוג לגביה. ריחוף מזדמן, כמעט אוטומטי, הוא לרוב עניין של הרגל או תת-מודע. עם זאת, אם המחווה הופכת לפולשנית, חוזרת על עצמה, קשה לשליטה או מלווה בחרדה מתמשכת, לעיתים היא עשויה להיות חלק מדפוס אובססיבי רחב יותר. רק בהקשר זה עצתו של איש מקצוע בתחום בריאות הנפש יכולה להיות מועילה.
בסופו של דבר, רחרחת אצבעות אולי אינה ההתנהגות המוזרה שאנו מדמיינים. זוהי בעיקר תזכורת עדינה לכך שחוש הריח שלנו, אפילו בעידן המסכים ומסנני היופי, ממשיך לשלוט בחלק ראשוני באופן מפתיע במערכת היחסים שלנו עם עצמנו.
