ישנם סיפורים שמזכירים לנו בעוצמה שזיכרון אינו מוגבל למילים. חלקם מועברים דרך הגוף, דרך תנועה, דרך רגש טהור. סיפורה של מרתה סינטה גונזלס סלדניה הוא הדגמה מרגשת וזוהרת לכך.
סצנה פשוטה שהפכה לאוניברסלית
בשנת 2019, בבית אבות בוולנסיה, ספרד, סרטון שצולם ללא כל בימוי מיוחד נגע למיליוני אנשים ברחבי העולם. הוא מציג את מרתה סינטה גונזלס סלדניה, רקדנית בלט לשעבר הסובלת כעת ממחלת אלצהיימר. יושבת בכורסה, היא נראית רגועה, כמעט ללא תנועה. ואז מתחילים להתנגן התווים הראשונים של אגם הברבורים של צ'ייקובסקי.
באותו רגע בדיוק, משהו זז. גופה מתיישר, זרועותיה מורמות, ידיה נפתחות בדיוק רב. כל תנועה זורמת, חיננית, מבוקרת בצורה מושלמת. זו אינה תנועה מאולתרת, אלא ריקוד מושרש עמוק, ריקוד של חיים שלמים המוקדש לאמנות הבלט.
צפו בפוסט הזה באינסטגרם
כאשר הגוף זוכר לפני מילים
מרתה לא מדברת. ובכל זאת, גופה מספר את הסיפור כולו. תנועותיה מדויקות, קצביות, מונחות על ידי זיכרון גופני שלם. למרות מחלתה, גופה נותר מרחב של ידע, כוח ויופי. הוא הופך לשפה בפני עצמה, המסוגלת לבטא את מה שמילים כבר לא יכולות להעביר.
סצנה זו מזכירה לנו שהגוף לעולם אינו ריק, לעולם אינו חסר תועלת. אפילו כשהוא נחלש עקב מחלה, הוא שומר על כבודו, על אינטליגנצייתו ועל יכולתו להרגיש. תנועותיה של מרתה הן הוכחה לכך שהגוף מחזיק זיכרונות מושרשים עמוק, הרבה מעבר ליכולות הקוגניטיביות.
התפקיד המרכזי של מוזיקה טיפולית
הסרטון צולם על ידי עמותת Música para Despertar, המתמחה בשימוש במוזיקה ככלי טיפולי לאנשים עם הפרעות קוגניטיביות. גישתם מבוססת על רעיון פשוט אך רב עוצמה: מוזיקה מותאמת אישית יכולה לעורר זיכרון, להרגיע חרדה ולבנות מחדש קשרים רגשיים.
במקרה של מרתה, ההשפעה מיידית. כבר מהצלילים הראשונים, המנגינה משמשת כטריגר. המוזיקה פותחת מרחב שבו הגוף יכול לבטא את עצמו בחופשיות, ללא אילוצים, ללא שיפוטיות.
זיכרון שעומד בפני מחלות
מדעי המוח מאשרים את מה שהסצנה הזו ממחישה בצורה כה עוצמתית. זיכרון מוזיקלי ומוטורי הם לעתים קרובות בין האחרונים שנעלמים אצל אנשים עם אלצהיימר. אזורים במוח המקושרים לקצב, מוזיקה ומחוות שנלמדו זה מכבר מושפעים לעיתים פחות מניוון. זו הסיבה שחלק מהאנשים עדיין יכולים לשיר, לשמור על קצב או לרקוד, גם כשהם כבר לא מזהים את יקיריהם. מוזיקה משמשת כחוט בלתי נראה המחבר את העבר להווה, את הגוף לרגש.
סרטון שהפך ויראלי ונתן תקווה
הסרטון של מרתה הפך במהרה ויראלי ברשתות החברתיות. הוא צבר מיליוני צפיות ועורר גל עולמי של רגשות. משתמשי אינטרנט רבים שיתפו את חוויותיהם האישיות, תוך הזכירו הורה, סבא וסבתא או אדם אהוב שנפגעו מהמחלה. הרגע המצולם הזה עזר לשנות את התפיסות לגבי אלצהיימר. היא כבר לא נתפסה רק כמחלת שכחה, אלא גם כמצב שבו עדיין קיימים מרחבים לרגישות, הנאה וביטוי פיזי.
הסצנה קצרה, אך השפעתה עצומה. מרתה לא שחזרה את זיכרונותיה בעל פה, אך היא רקדה. והמחווה הזו מספיקה כדי להזכיר לנו שגם בתהום הנשייה, ציוני דרך מסוימים נותרים מושרשים עמוק. גופה הופך לסמל של תקווה: הוא מראה שהזיכרון יכול ללבוש צורות אחרות, שיופי עדיין קיים, ושהריקוד, לפעמים, זוכר עבורנו.
