יש אנשים שמרגישים כאילו החיים קושרים נגדם קשר כשהם פשוט מגיבים לאירועים. סביר להניח שפגשתם כמה כאלה. אולי אפילו רואים אחד כל יום. מבלי להתכוון, הם נלכדים במנטליות של קורבן. התנהגות זו מבוססת למעשה על מנגנון מנטלי עדין הרבה יותר ממה שנראה.
המנגנון הנפשי של קורבניזם לא מודע
מאחורי התלונות החוזרות ונשנות, האנחות הדרמטיות וה"אין לי מה לעשות בקשר לזה" המפורסם, מסתתר מנגנון הגנה פסיכולוגי חזק באופן מפתיע. קורבנות לא מודעת היא הרפלקס האוטומטי שמוביל אנשים מסוימים לייחס את קשייהם לגורמים חיצוניים, מבלי אפילו לשקול את תפקידם שלהם במצב. זהו המוח שכדי להימנע מאי הנוחות של בחינה עצמית, מסיט את האחריות. זה כאילו הוא לוחץ על כפתור "מצב הגנה" מבלי להתייעץ עם אף אחד.
מנגנון זה אינו פגם אופי, בניגוד לאמונה הרווחת. זוהי אסטרטגיה פנימית וארוכת שנים, שלעתים קרובות מושרשת בחוויות עבר שבהן הכרה באחריות גבתה מחיר רגשי גבוה מדי. לכן, כעת, כדי להימנע מאשמה, האדם מאשים את העולם החיצוני: את החברה, את המזל הרע, אנשים אחרים, את נסיבותיהם. כל דבר הופך להוכחה נוספת לכך שהחיים נגדו.
הפסיכולוגית אמלי בוכובזה מסכמת את המחשבה הזו בביטוי שנראה כאילו נובע ממונולוג פנימי מתמיד: "זו לא אשמתי, החיים פשוט נגדי". סוג זה של שיח משמש להכשרת סבל, הצדקת פסיביות, ולפעמים, באופן לא מודע, לעורר חמלה. מכיוון שקורבן לא מודע לא תמיד מחפש תמיכה באמצעות מניפולציה; לעתים קרובות, הוא פשוט רוצה להרגיש מובן, נשמע ומוכר.
הבעיה היא שהתפקיד הזה הופך במהירות לכלוב. האדם נועל את עצמו בו בניגוד לרצונו. על ידי חזרה מתמדת על כך שהכל יצא משליטה, הוא בסופו של דבר מאמין שאין לו כוח עוד. הוא מאבד את הביטחון ביכולתו לפעול, וחוויות החיים שלו מתחילות להסתבך. זה נוח, בהחלט, אבל מגביל להחריד.
הפחד הבסיסי והשלכותיו על יחסים
אם נגרד את פני השטח של המנגנון הזה, נגלה רגש אוניברסלי: פחד. הפחד לעשות טעויות. הפחד להיכשל. גם הפחד להתבגר. כי התפתחות דורשת אומץ, תנועה ואחריות. וכאשר מילים אלה מעוררות יותר חרדה ממוטיבציה, תפקיד הקורבן הופך למקלט מנחם, גם אם הוא חונק כל צמיחה אישית.
משחק הקורבן מונע את הסיכון הכרוך בנקיטת פעולה. כל עוד ה"אשמה" נמצאת במקום אחר, אין צורך לשנות דבר בעצמך. זוהי דרך להימלט מלחץ הבחירה: "אם אני לא מחליט כלום, אני לא יכול להיכשל". אלא שנוחות פסיכולוגית זו מגיעה במחיר גבוה. במערכות יחסים, קורבנות לא מודעת יוצרת חוסר איזון. התקשורת נצבעת בתלונות, גערות מוסתרות ולפעמים ציפיות רגשיות עצומות. יקיריהם הופכים, בתורם, לאנשי סוד, מושיעים ומטפלים מאולתרים. הם מנסים לעזור, להרגיע ולהקשיב, שוב ושוב, עד שתשישות משתלטת עליהם.
מכיוון שקורבנות, אפילו לא מכוונת, מרוקנת את האנרגיה של אחרים. מערכת היחסים הופכת לרחוב חד סטרי: אדם אחד מבטא את סבלו מבלי להטיל בו ספק, בעוד שהשני סופג אותו ומספק תמיכה. עם הזמן, זה יכול להוביל לתסכול, ריחוק או אפילו סוג של כעס שקט. עבור האדם שמשחק את הקורבן, תוצאה זו של היחסים יכולה להיראות לא הוגנת. הם מרגישים נטושים, לא מובנים, נותרים לבד בזמן שהם סובלים. הפרדוקס הוא אכזרי: ככל שהם מחפשים תמיכה יותר על ידי נעילת עצמם בתפקיד הזה, כך הם מסתכנים יותר בדחיקתו הצידה.
לקראת הכרה ואחריות
השתחררות מדפוס זה דורשת, קודם כל, הכרה בו. לא להאשים את עצמך, אלא להבין על מה הוא מגן. קורבנות לא מודעת אינה פגם שיש למחוק; זהו אות שיש להקשיב לו. לעתים קרובות היא חושפת עייפות ארוכת שנים, חוסר הערכה עצמית , או היסטוריה אישית המאופיינת בזמנים שבהם לקיחת אחריות הייתה כואבת מדי.
הצעד הראשון הוא להדגיש את מה שהאדם יכול לשלוט בו. זה יכול לכלול החלטות קטנות, הצהרת צרכיו ופעולות פשוטות שמחזירות לו את תחושת הכוח על חייו. זוהי צורה של שיקום רגשי שבעזרת סבלנות בונה מחדש את הביטחון. עבור הסובבים אותו, הצבת גבולות היא חיונית. תמיכה במישהו שמשחק את הקורבן אינה אומרת לאמת את הנרטיבים התבוסתניים שלו. זה אומר להציע אוזן קשבת, אבל גם להדריך אותו בעדינות בחזרה לתחושת האחריות שלו. וכמובן, תמיכה מקצועית יכולה להיות בעלת ערך רב.
בסופו של דבר, הבנה והכרה במנגנון זה מציעות לאלו הלכודים בתוכו הזדמנות להתחבר מחדש לכוחם. זה גם מספק הזדמנות להפוך מעגל כואב לתנועה לעבר בהירות, אחריות והגשמה גדולים יותר. השתחררות מקורבנות לא מודעת פירושה לקבל את ההסתכלות על חייו של האדם בצלילות, אומץ ועדינות. וזו, במהות, אחת המתנות הגדולות ביותר שאדם יכול להעניק לעצמו.
