הפחתת חרדות מבלי להכחיש אותן: הגישה שאושרה על ידי הפסיכולוגיה

במקום לשאוף לשלמות בכל מחיר ולשאוף כל הזמן לביצועים שיא, עדיף ללמוד לא להתעניין ולשחרר. לא לקחת דברים באופן אישי מדי - זה הסוד האמיתי לאושר. גישה רגועה זו כמעט ולא זוכה לשבחים בספרי עזרה עצמית או בעצות בריאות בתקשורת. עם זאת, על פי הפסיכולוגיה, היא משנה הכל בחיי היומיום.

חוסר אכפתיות: גישה לא נעימה אך יעילה

דוב הג'ונגל באלו שר את "הצרכים החיוניים" בעוד פומבה שר את "האקונה מטטה" כהמנון לשמחה. דמויות דיסני, פילוסופים נגישים יותר מדקארט ואפלטון, מקדמות מנטליות נינוחה, אך הן אינן מחזיקות באמת המוחלטת על אושר . יתר על כן, בסיפורים מודרניים אלה, איש אינו מזכיר את מנטליות ה"לא אכפת לי", שגם היא נעדרת מדפי המדיה המונעים בדופמין וממרשמי התקשורת.

ובכל זאת, זוהי בהחלט העצה הטובה ביותר להרגיש טוב יותר עם עצמך ולהפסיק להתייחס לחייך כאל תחרות. הסופר מארק מנסון הקדיש לכך ספר שלם, שכותרתו " האמנות העדינה של חוסר אכפתיות ", רב מכר של הניו יורק טיימס. בו הוא פורש את ליבת הפילוסופיה הזו, שלעתים קרובות נחשבת אדישות וטועמת כהתנשאות. מנטרה זו, החורגת מאמפתיה קיצונית ומכל שאר הכללים של הגשמה עצמית, היא הכל חוץ מרעילה.

בחברה שבה תמיד לימדו אותנו להיות "הגרסה הטובה ביותר של עצמנו", קשה להישאר לא מושפעים מנזיפות של הבוס, מהערות מוסתרות של עמית לעבודה, או מהדרישות המכריעות של חיי היומיום. אי אפשר להעמיד פנים שזה לא משפיע עלינו. או, בעוד שאנו שומרים על מראית עין, אנו רותחים מבפנים. עם זאת, שינוי מחשבתי זה משנה הכל. לא, חוסר אכפתיות אינו רפלקס של חסרי לב, וגם לא סימן לחוסר רגש. זהו הרגל של אנשים שבאמת אכפת להם מעצמם.

ללמוד לא להתייחס לזה זה טוב לבריאות הנפשית שלך

חוסר אכפתיות פירושו לתת לד"ר האוס הפנימי להשתלט על הקול הקטן שבפנים שגורם לנו כל הזמן להרגיש קורבנות. זוהי דרך טובה לסדר את הראש ולשחרר אותו ממחשבות פולשניות. מחקר שנערך על ידי אוניברסיטת קליפורניה הראה שאנשים שבוחרים במכוון לאן להפנות את תשומת ליבם מאושרים יותר בכ-23% מאלה שמנסים לשלוט בכל דבר.

לא לשים לב זה לא להגיד לאחרים ללכת לאיבוד או לאמץ טון יהיר וקר. זה לא עניין של "לקחת הכל בקלות ראש", אלא פשוט לסנן את מה שמשפיע עלינו. זה עניין של לדעת איך להגיד "לא" במקום שבו אחרים מהנהנים בהסכמה כשהם כבר מאסים. זה עניין של להישאר רגועים לנוכח נזיפות מיותרות שאפילו לא בונות. זה גם עניין של לברך חבר על קידום במקום להטיל ספק בכל חייו. בסופו של דבר, זה עניין של לבחור לא להשקיע אנרגיה רגשית מיותרת. וזה ההבדל המכריע בין לא לשים לב בצורה אינטליגנטית לבין להיות רשלני לחלוטין.

היסודות ללמידה בטקט לא לשים זין

הרעיון הוא לא להעמיד פנים שלא אכפת לנו כשזה פוגע באגו שלנו. זו לא חזות פנים; זו גישה, מצב תודעה. ולפעמים, זהו מעשה איזון עדין, במיוחד כשאנחנו רגילים להצדיק את עצמנו כל הזמן, להגן על עצמנו או להשוות את עצמנו לאחרים. אם אנחנו מעמידים פנים שאנחנו אדישים, אנחנו יכולים להיתפס במהירות כמעצבנים או לא נעימים.

מכאן החשיבות של לא לעקוב אחר השיעור באופן עיוור, אלא ליישמו. זהו סוג של ניקוי רעלים מנטלי, ניקוי פנימי. זה כאילו אנחנו מפעילים את מצב "הפחתת הרעשים" במוחנו. והספר "האמנות העדינה של אי-אכפתיות" מספק בסיס מצוין להתחיל עם התרגול ה"ברור מאליו" הזה. יש שאלה מרכזית שכדאי לזכור: "האם הדבר הזה באמת חשוב לי?"

משם, שתי אפשרויות:

• אם זה חשוב: הגיוני לתת לזה אנרגיה, תשומת לב ולהשקיע בזה רגשית.
• אם זה לא חשוב, אז אין טעם לבזבז על זה זמן מנטלי או רגשי. פשוט תנו לזה ללכת.

בדמיון הקולקטיבי, חוסר אכפתיות נתפס כסימן לחוסר בגרות רגשית, התנהגות אופיינית לילד מפונק. עם זאת, ישנה אמנות בחוסר אכפתיות. לפעמים זהו מעשה של כבוד עצמי, של הגנה עצמית. זה לא עניין של התבוננות מלמעלה על העולם, זה פשוט עניין של השגת פרספקטיבה.