"בנים לא גדלים להיות גברים, אלא לא להיות בנות." הצהרה זו, שחלקה השחקנית הבריטית ג'מילה ג'מיל, הציתה את הרשתות החברתיות. מעבר למחלוקת, היא בעיקר מדגישה מציאות חינוכית שעדיין לעתים קרובות מדי זוכה לטריוויאליות: האופן שבו בנים עוברים סוציאליזציה חברתית, ומה זה מגלה על הקשר שלנו למגדר.
אמירה מעוררת מחשבה... שמעלה שאלות
הצהרה זו, שנאמרה על ידי ג'מילה ג'מיל בפודקאסט "Reclaiming with Monica Lewinsky", עוררה תגובות רבות. חלקם מצאו אותה "פרובוקטיבית", אחרים "נכונה מאוד". בסופו של דבר, היא פשוט מתארת מנגנון עתיק יומין: במקום לעודד בנים לפתח באופן מלא את תכונותיהם האנושיות, הם נדחפים בעיקר להתרחק מכל מה שקשור לנשיות. בכי, ספק, בקשת עזרה, גילוי רוך... כל ההתנהגויות הללו נתפסות לעתים קרובות כבלתי תואמות לגבריות שעדיין אידיאלית.
המסר אינו ש"בנים צריכים להפוך למשהו אחר", אלא שהם ראויים להיות כל מה שהם כבר: רגישים, יצירתיים, אמפתיים, פגיעים וחזקים בו זמנית. זוהי חזון אנושי וחיובי לגוף, שחוגג רגשות ככוח, לא כחולשה.
צפו בפוסט הזה באינסטגרם
כאשר החינוך יוצר גבולות בלתי נראים
מגיל צעיר מאוד, ילדים מקבלים מסרים מגדריים, לפעמים עדינים, לפעמים מפורשים. ילדה קטנה זוכה לשבחים על עדינותה, ילד קטן מעודדים להיות אמיצה. בובות ניתנות לקבוצה אחת, מכוניות לשנייה. בכי נסבל אצל אחת, ובשנייה לא מורחק. מבלי להבין זאת, הורים, מורים, התקשורת ומוסדות תורמים כולם לשרטוט גבולות רגשיים.
עם זאת, מומחים רבים בחינוך לשוויון מגדרי מציינים כי רגשות אינם מגדריים. ילד שלומד לזהות ולבטא את רגשותיו מפתח אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר, יכולת תקשורת חזקה יותר ומערכות יחסים מכבדות יותר. לעומת זאת, מניעת מרחבים אלה ממנו עלולה לחזק את הסתגרות, הכעס או הקושי לבקש תמיכה.
הגדרה מחדש של מה זה אומר "להיות ילד"
הביקורת שמוטחת על ידי השחקנית ומגישת הטלוויזיה והרדיו הבריטית ג'מילה ג'מיל אינה מופנית כלפי בנים עצמם, אלא כלפי המודל המגביל המוצג להם. להיות ילד לא אמור להיות "להיות חזק מול אחרים", אלא חזק עם עצמך. זה לא אמור להיות דומיננטי, אלא לשתף פעולה. זה גם לא אמור להיות להסתיר את הרגשות, אלא ללמוד להבין אותם ולתעל אותם.
חשיבה מחדש על חינוך פירושה גם מתן חופש לבנים לאהוב ריקוד, ציור, קריאה, ספורט, מדעים, או את כולם בבת אחת. פירוש הדבר הוא לאפשר להם להיות רכים מבלי שישפטו אותם, רגישים מבלי שילעגו להם, שאפתניים מבלי שיירמסו על ידי ציפיות לא מציאותיות. בקיצור, פירוש הדבר הוא מתן הזכות להיות בני אדם שלמים.
מחלוקת, אבל מעל הכל הזמנה
כפי שקורה לעתים קרובות, אמירה זו הייתה מפלגת. יש הרואים בה "הגזמה", אחרים "אמת מטרידה אך הכרחית". מעבר למחלוקת, היא פותחת מרחב חשוב להרהור: האם אנו רוצים להמשיך לגדל ילדים על פי תפקידים נוקשים, או שאנו רוצים להדריך אותם לגרסה חופשית, עדינה ומכבדת יותר של עצמם ושל אחרים?
נושא זה נוגע גם לבנים וגם לבנות, כי שחרור האחד משחרר גם את השני. על ידי שחרור מדפוסים נוקשים, אנו בונים חברה שבה כל אדם יכול להתפתח בביטחון, אותנטיות וטוב לב.
בסופו של דבר, גידול בנים מבלי להעמיד אותם מול "נשיות" מציע להם הזדמנות יקרה: ההזדמנות להרגיש בנוח בגופם, ברגשותיהם ובמערכות היחסים שלהם. זה מאפשר להם לגדול עם הערכה עצמית חזקה, יכולת לאהוב בצורה בריאה ותפיסת עולם מאוזנת יותר. ומה אם, ביסודו של דבר, מטרת החינוך לא הייתה ליצור גברים או נשים "ראויים", אלא לטפח בני אדם מסופקים, רגישים, בטוחים בעצמם ומכבדים? אולי זה המסר האמיתי מאחורי הצהרתה של ג'מילה ג'מיל שעוררה כל כך הרבה דיון.
