בקושי בגיל 30, אתם אמורים להיות בשיא האנרגיה שלכם... ובכל זאת, רבים מבני דור ה-Z כבר מרגישים מותשים. תשישות נפשית, אכזבה מקצועית וכמיהה למשהו אחר: מודל השכר המסורתי כבר לא מחזיק באותה תכונה. ניתוח של חוסר שביעות הרצון הדורי הזה מגלה הרבה על מערכת היחסים שלנו עם עבודה.
עייפות מוקדמת שמתחילה, ומשפיעה על הגוף והנפש כאחד.
דור ה-Z נכנס לשוק העבודה עם מודעות, לעיתים, כבדה. בעוד שמבוגרים מהם הסכימו פשוט "לבלות את העניינים", הצעירים הללו מודעים יותר למגבלותיהם הפיזיות והרגשיות. וגופם אומר הרבה: לחץ כרוני, עומס נפשי מתמיד, תחושה של תשישות עוד לפני שהם באמת התחילו.
הנתונים מדברים בעד עצמם . כמעט אחד מכל שני צעירים אומרים שהם לחוצים רוב הזמן, והעבודה עומדת בראש רשימת מקורות החרדה. שעות עבודה ארוכות, לחץ ביצועים, חוסר הכרה: היומיום המקצועי נחווה לעתים קרובות כחוויה קשה ולא כמרחב לצמיחה אישית. לכך מתווסף חוסר ביטחון תעסוקתי מתמשך, המקשה על תכנון העתיד בראש שקט. התוצאה: עייפות הופכת מבנית, מושרשת, כמעט נורמלית.
שחיקה אקספרס וסירוב לבלאי
מה שמרשים הוא המהירות. שחיקה כבר לא מחכה 15 שנים לתוך הקריירה כדי לפלוש לחייהם של עובדים: לפעמים היא צומחת כבר מהניסיון המקצועי הראשון שלהם. לנוכח הבלאי המואץ הזה, דור ה-Z לא מוותר. הם בוחרים בהגנה על פני הקרבה.
הדחייה של 100% עבודה פיזית ממחישה בבירור עמדה זו. רוב גדול של צעירים אומרים שהם מוכנים לעזוב את מקום עבודתם אם הם יהיו כפופים למסגרת נוקשה שנחשבת כבלתי תואמת את בריאותם הנפשית. זה לא חוסר רצון לעבוד, אלא רצון ברור לכבד את הקצב שלהם, את האיזון בין עבודה לחיים האישיים ואת רווחתם הכללית.
גמילה שקטה: קביעת גבולות, ללא אשמה
בהקשר זה צצה המושג "עזיבה שקטה". בניגוד לאמונה הרווחת, לא מדובר בעצלנות, אלא במיקוד מחדש. לעשות את העבודה שלך, כן. להסתגל יתר על המידה, להזניח את עצמך, להתיש את עצמך עבור חברה שלא גומלת, לא. הריחוק הזה מהשקעה יתר הוא תגובה ישירה לתרבות ההמולה ולשיטות הניהול הנתפסות כרעילות. עבור צעירים רבים, עבודה מבלי להקריב את עצמם הופכת למעשה של כבוד לעצמם, לגופם ולבריאותם הנפשית. סוג של חיוביות גוף ונפש המיושמת בעולם המקצועי.
לעזוב כדי למצוא את עצמך שוב: נתיבים חדשים
מאז המגפה, עזיבות מרצון התרבו. עבודות עצמאיות, שינויי קריירה, הפסקות מכוונות: דור ה-Z בוחן נתיבים אחרים. משמעות הפכה למצפן מרכזי. עבודה בחברה שערכיה החברתיים או הסביבתיים מתנגשים עם ערכיהם אינה נתפסת כיום עבור חלק גדול מהמקצוענים הצעירים.
כאשר המשמעות נעלמת, מגיעה הוויתור. לפעמים דיסקרטי, לפעמים מרהיב. תופעת ה"התפטרות רועשת", העזיבות הרועשות והמאתגרות הללו, משקפת כעס אך גם צורך בקוהרנטיות עמוקה. עבודה, כן, אבל לא בכל מחיר.
גמישות, תנאי הכרחי לאיזון
עבודה מרחוק, שבוע עבודה של ארבעה ימים, שעות גמישות: עבור דור ה-Z, גמישות אינה בונוס, היא דבר מובן מאליו. שליטה על הזמן שלהם מאפשרת להם לכבד את הצרכים הפיזיים שלהם, את רמות האנרגיה שלהם ואת חייהם האישיים. שליטה זו נתפסת כחיונית לאיזון בריא ובר קיימא בין עבודה לחיים פרטיים.
לנוכח זאת, ניהול נוקשה נראה מיושן, אפילו מנוכר. הסרטונים של עובדים שעוזבים מבחירה שמסתובבים ברשתות החברתיות הם רק החלק הגלוי של דחייה עמוקה של מודלים סמכותניים.
אתגר גדול עבור עסקים
כדי למשוך ולשמר את דור ה-Z, חברות חייבות לשנות את עצמן. חופשה ייעודית לבריאות הנפש, מנהיגות מיטיבה, הקשבה אמיתית, הכרה, עידוד פרויקטים אישיים: מנופים אלה אינם עוד משניים.
בקיצור, דור ה-Z לא מחפש רק משכורת, אלא חיים מקצועיים התואמים את ערכיו, המכבדים את הגוף והנפש כאחד. ללא הסתגלות מהירה, תעסוקה מסורתית מסתכנת באובדן דור שלם של כישרונות שמסרבים כעת להתיש את עצמם רק כדי להתפרנס.
