במשך זמן רב, קולנוע מיינסטרים צילם בעיקר נשים דרך עדשה שבמרכזה התשוקה הגברית. "המבט הנשי" צץ כדי לתת קול לתחושה הזו... ולהציע דרך נוספת לספר סיפורים. אינטימית יותר, מעודנת יותר, מגומגמת יותר.
ראשית, להבין את "המבט הגברי"
כדי להבין את המושג, עלינו לחזור לשנת 1975. באותה שנה, פרסמה התיאורטיקנית הבריטית לורה מולווי מאמר פורץ דרך שבו תיארה את "המבט הגברי": מבט קולנועי שלעתים קרובות מציב את הצופה בעמדה מציצנית ביחס לגוף הנשי.
בפועל, נשים מופיעות לעתים קרובות כאובייקטים שיש להרהר בהם ולא כדמויות מנוסות במלואן. במשך עשרות שנים, דרך צילום זו הפכה כה נפוצה עד שנראתה כמעט בלתי נראית.
מהו בעצם "מבט נשי"?
"המבט הנשי" אינו עוסק רק בהיפוך תפקידים. הוא אינו עוסק בצילום גברים כפי שצולמו נשים לעיתים. הרעיון עדין יותר: אימוץ נקודת המבט של דמות נשית ומאפשר לקהל לחוות את נקודת המבט שלה. המבקרת אייריס בריי , שהפיצה את המושג בצרפת, מסבירה שזהו "מבט שמחבק את עולמה הפנימי של אישה: רגשותיה, רצונותיה, ספקותיה, תפיסת העולם שלה".
חדשות טובות: נקודת מבט זו אינה שמורה לבמאיות. גם יוצרי סרטים גברים יכולים להשיג אותה, בתנאי שהבימוי באמת מציב את הצופה בחוויית החיים של הדמות הנשית.
דרך נוספת של צילום
המחזאי האמריקאי ג'ואי סולוויי סיכם את "המבט הנשי" סביב שלושה ממדים.
- ראשית, מצלמה של רגשות, שבה רגשות נחשבים באותה מידה, או אפילו יותר, מאשר פעולה טהורה.
- ואז, חזרה של המבט: הדמות הנשית כבר לא רק נצפית, היא מסתכלת, בוחרת, מגיבה, קיימת במלואה.
- לבסוף, ממד פוליטי יותר, אשר מטיל ספק ביחסי כוחות ובייצוגים רגילים.
לסיכום, אנחנו כבר לא רק מצלמים גוף: אנחנו מצלמים אדם בכל מורכבותו.
איך לזהות את זה?
מספר רמזים יכולים לעזור לזהות את "המבט הנשי" על המסך:
- הסיפור מסופר מנקודת מבטה של דמות נשית;
- רגשותיה והמסע הפנימי שלה תופסים מקום מרכזי;
- גופה אינו מצטמצם לקישוט חזותי;
- התשוקה הנשית קיימת וחשובה;
- מבני כוח מסורתיים מוטלים בספק;
- הצופה מוזמן לחוש את התמונה במקום לצרוך אותה.
לכן, זו אינה נוסחה קבועה, אלא מסגרת לפרשנות.
סרטים וסדרות שהותירו את חותמם
בין היצירות המצוטטות לעתים קרובות, "דיוקן של אישה עולה באש" של סלין שאימה מופיע באופן קבוע כרפרנס. הסרט מתאר תשוקה, מבט הדדי ואינטימיות בעדינות רבה. דוגמה בולטת נוספת היא "הפסנתר" של ג'יין קמפיון, שזוכה לשבחים רבים על תיאורו של תשוקה נשית ועל כוחה הפנימי של הגיבורה.
בחזית הטלוויזיה, גם "סיפורה של שפחה" הצית דיונים, וכך גם הפקות עכשוויות מסוימות שנותנות מקום רב יותר לפרספקטיבות נשיות. אפילו בקרב שוברי קופות, סרטים כמו "וונדר וומן" זכו לציון בהצגת גיבורה חזקה מבלי לצמצם את גופה לאובייקט ויזואלי בלבד.
מדוע הנושא נשאר רלוונטי
בעוד שהקונספט מתקדם, התעשייה נותרה לא שוויונית . נשים עדיין מיוצגות פחות בבימוי ולעתים קרובות יש להן תקציבים קטנים יותר מאשר עמיתיהן הגברים. במילים אחרות: הפרספקטיבות משתנות על המסך, אבל ההתקדמות מאחורי הקלעים איטית עוד יותר.
גם "המבט הנשי" מעורר ויכוח. חוקרים מסוימים מצביעים על כך שדיבור על "מבט נשי" יחיד יכול למחוק את מגוון חוויות החיים: מוצאים חברתיים, תרבויות, נטיות מיניות וזהויות מרובות. זו הסיבה שכיום יש כאלה שמעדיפים לדבר על מבטים פמיניסטיים, שהם פתוחים ומכילים יותר.
בקיצור, "המבט הנשי" אינו גחמה חולפת וגם לא רק ניגוד עניינים. זוהי דרך להשיב לנשים את עומקן, את תשוקותיהן, את האינטליגנציה הרגשית שלהן ואת מקומן כנושאות. ועם כל סרט שבוחר בדרך זו, דרך ההתבוננות שלנו בעולם מתרחבת עוד קצת.
