לאחרונה בפריז, ריהאנה לא רק הציגה "הצהרה אופנתית": בטנה לאחר הלידה הפכה שוב למטרה מועדפת לתגובות שנאה, וחשפה אובססיה רעילה לגופן של נשים שהפכו לאימהות.
גוף לאחר לידה הפך לנושא ויכוח
במהלך שבוע האופנה בפריז, כל הופעה של ריהאנה נבחנת, מנותחת ומועברת עליה, הרבה מעבר לבגדיה. במקום לחגוג את סגנונה ויצירתיותה, חלק מהציבור מתמקד בבטנה, הנתפסת כ"גלויה מדי אפילו מוסתרת מתחת למעילה הגדול", "לא שטוחה מספיק", כאילו גופה היה צריך למחוק את כל עקבות ההריון כדי להיות מקובל. ביקורות אלה אינן הערות בודדות; הן חלק מהיסטוריה ארוכה של בודי שיימינג שריהאנה מתמודדת באופן קבוע מאז הריונותיה.
בדמיון הקולקטיבי, סלבריטי מצופה "לחזור לכושר", ללא בטן או קימורים, או להסתכן בהישפטות כ"מרושל" או "מעוות". המעיל הרופף הקל ביותר או הגזרה העבה הופכים אז לתירוץ להערות מזלזלות על הבטן שלה, כאילו אישה פשוט לא יכולה להתלבש בנוחות או לשחק עם פרופורציות בלי להיות מותקפת.
ריהאנה בתצוגת האופנה העילית של דיור לאביב/קיץ 2026 במהלך שבוע האופנה בפריז pic.twitter.com/SU4WDVO5Hw
— יותר תרבות פחות פופ (@culturelesspop) 27 בינואר, 2026
שנאת נשים מנורמלת במסווה של "דעה"
ההערות על "הבטן הגדולה" של ריהאנה אינן ניטרליות: הן חלק מהיגיון מיזוגיני עמוק הדורש מנשים להיות נחשקות, ללא רבב ו"נשלטות" כל הזמן. גופן של נשים הופך ליצירה מתמשכת שעליה כולם מרגישים זכאים להגיב, כאילו ערכה של אישה תלוי בהיעלמות המהירה של כל סימן של אימהות.
לאובססיה הזו אין שום קשר לבריאות או ל"תצפית פשוטה", אלא הכל קשור לשליטה בגופן של נשים. בכך שהם מכוונים ספציפית לבטן - סמל להריון, אמהות ושינוי - השונאים מזכירים לנו שהם מונעים מנשים את הזכות להתקיים בגופים שחיים, מתפתחים ומסמנים את חלוף הזמן. וכאשר האישה הזו היא כוכבת עולמית כמו ריהאנה, כל תמונה הופכת לתירוץ להקרין פנטזיות, צווים וגידופים שמנים.
ריהאנה, עוד דרך להשוויץ בגופה
אל מול האלימות היומיומית הזו, ריהאנה נוקטת עמדה נחרצת: היא מדברת בגלוי על הבטן שלה לאחר שהולידה ילדים ומצהירה שהיא אוהבת אותה, משלבת את גזרתה בסטייל שלה במקום להסתיר אותה. בפריז, היא ממשיכה לשחק עם נפח, מעילים וגזרות גדולות מדי, ומוכיחה שבטן גלויה לא גורעת מהסגנון, האלגנטיות או העוצמה של התלבושת.
מערכת היחסים שלה עם בגדים הופכת אז לאמירה פוליטית עדינה אך תקיפה: כן, אישה שהפכה לאם יכולה להיות בעלת בטן, קימורים, ג'ינס, מעילים רחבים, ועדיין להישאר אייקון אופנה. בכך שהיא מסרב להתאים את עצמה לציפיות החברתיות, היא פותחת מרחב שבו נשים אחרות יכולות גם לזהות את עצמן בגוף שלאחר לידה שלא נמחק.
בקיצור, הביקורת על "הבטן הגדולה" של ריהאנה לא אומרת דבר על ערכה או סגנונה; היא בעיקר חושפת חברה שעדיין נאבקת לקבל את גופן האמיתי של נשים, במיוחד אחרי האימהות. בכך שהיא ממשיכה להיראות כפי שהיא, עם הבטן שלה, המעילים שלה וחופש הלבוש שלה, ריהאנה מזכירה לנו אמת ברורה שרבים מסרבים לשמוע: גוף האישה אינו פרויקט שיש לתקן וגם לא פנטזיה קולקטיבית, אלא התקופה שלה.
