שוב, הם עלו לכותרות בזכות גישתם האזרחית. לאחר התיקו בין יפן להולנד במונדיאל 2026, אוהדים יפנים נשארו ביציעים כדי לנקות את האצטדיון - מסורת שממשיכה לרתק את העולם כולו.
האוהדים שנשארו ביציעים לאחר שריקת הסיום
על מגרש אצטדיון דאלאס בטקסס התקיים אחד המשחקים המרגשים ביותר בשלב הבתים של מונדיאל 2026. ב-14 ביוני, יפן התמודדה מול הולנד בבית ו', במשחק שהסתיים בתיקו מותח 2-2. מיד עם שריקת הסיום, בעוד רוב הצופים פנו ליציאות, אוהדי "הסמוראי הכחול" נשארו ביציעים כדי להתחיל טקס שונה מאוד.
חמושים בשקיות הכחולות בהן השתמשו לאורך כל המשחק כדי לעודד את קבוצתם, הם ניגשו בשיטתיות לאסוף את האשפה שנותרה על המושבים ובין השורות. בקבוקים, כוסות ועטיפות: כל פיסת אשפה נאספה בקפידה והוכנסה לשקיות, מה שהפך את סוף המשחק לפעולת ניקיון של ממש. סצנה שהפכה לטקס, אך כזו שממשיכה לרתק את העולם.
מסורת בת למעלה מ-25 שנה
בעוד שהתמונה זכתה שוב להערצה, התופעה עצמה אינה חדשה. מנהג זה בקרב אוהדים יפנים מתוארך עוד למונדיאל 1998 בצרפת, השתתפותה הראשונה של המדינה בתחרות. מאז, בכל אירוע ספורט בינלאומי גדול - מונדיאל, משחקי אולימפיאדה - אוהדים יפנים חזרו על מחווה זו.
במהלך מונדיאל 2022 בקטאר, התמונה אף הפכה ויראלית ברחבי העולם לאחר ניצחונה המפתיע של יפן על גרמניה באצטדיון חליפה. בכל מהדורה, המסקנה אותה: אצטדיון שנותר נקי לחלוטין על ידי אלו שבאו לאכלס אותו למשך כל המשחק.
צפו בפוסט הזה באינסטגרם
"טאטסו טורי אטו וו ניגוסזו": הביטוי המסכם את הפילוסופיה
כדי להבין את המחווה הזו, יש לשקול ביטוי יפני מאיר עיניים במיוחד: "Tatsu tori ato wo nigosazu". מילולית, פירוש הדבר הוא "הציפור שעפה לא משאירה מאחור דבר". ביטוי פואטי המקיף פילוסופיית חיים: להשאיר מקום באותו מצב בו נמצא. רעיון זה נטמע בבית הספר היסודי ביפן, שם ילדים לומדים לנקות את כיתותיהם ואת מסדרונות בית הספר בעצמם.
חינוך לכבוד למרחבים משותפים הופך לאוטומטי בבגרות. נוהג זה משתרע אף יותר לחיי היומיום: ביפן, פחי אשפה ציבוריים הם נדירים, והתושבים פיתחו את ההרגל לקחת את הפסולת שלהם הביתה.
מחווה המונעת על ידי כבוד
בראיון שקיבלנו באתר על ידי פיפ"א, הסבירו כמה אוהדים את המוטיבציה העמוקה מאחורי הניקיון הקולקטיבי הזה. "זה חלק מהתרבות. אבל זה גם עניין של כבוד להכל: כבוד לשחקנים, לאוהדים אחרים, וגם לאצטדיון. אנחנו גאים להיות כאן, אז אנחנו לא רוצים להשאיר בלגן מאחור", הסביר אחד מהם.
הצהרה זו מתמצתת בצורה מושלמת את המימד הסמלי של המחווה: לא מדובר רק בניקיון, אלא בביטוי קונקרטי של ענווה והכרת תודה כלפי המדינה המארחת וכלפי משתתפים אחרים. סקוט נורת', פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת אוסקה, הסביר ל-BBC בשנת 2018: "עם תזכורות מתמידות לאורך הילדות, התנהגויות אלו הופכות להרגלים עבור חלק גדול מהאוכלוסייה."
גם השחקנים היפנים היו למופת
הגישה המופתית אינה מוגבלת ליציעים. גם על המגרש, השחקנים היפנים יישמו פילוסופיה זו. תמונה רשמית של פיפ"א, שהופצה באופן נרחב, מציגה את חדר ההלבשה של הנבחרת היפנית לאחר המשחק: נקי לחלוטין, מסודר ומוכן לשימוש חוזר. לא נשאר ציוד על הרצפה, לא זכר לפעילות של השעות הקודמות. זהו נוהג אופייני לשחקנים היפנים, אשר לפיכך מפגינים על המגרש את אותה גישה כמו אוהדיהם ביציעים. עקביות כזו היא נדירה ותורמת למוניטין הבינלאומי של הנבחרת הלאומית.
זה הפך ויראלי באופן מיידי ברשתות החברתיות.
כמו בכל מהדורה, תמונות של ניקוי היציעים הופצו במהירות ברשתות החברתיות. פיפ"א עצמה שיתפה סרטון של הסצנה בחשבון X הרשמי שלה (לשעבר טוויטר), בליווי הודעה שחגגה את האירוע.
אנקדוטה בולטת במיוחד שוחררה גם כן: ג'יימיס ווינסטון, הקוורטרבק של הניו יורק ג'איינטס, שהיה באצטדיון כפרשן של FOX, צולם באופן אישי עוזר לאוהדים יפנים לאסוף אשפה. תמונה סמלית, הממחישה את האפקט החיובי של מחווה מסוג זה. מסרים של הערצה זרמו מרחבי העולם ברשתות החברתיות.
שיעור קולקטיבי שמעבר לכדורגל
מעבר לספורט עצמו, מחווה זו מקשרת את כל מה שרבים מעריצים בתרבות היפנית בת זמננו: קשר עמוק לקולקטיב, תחושת חובה אישית כלפי הקהילה, ומשמעת פנימית ונטולת אילוצים חיצוניים. בתקופה שבה כדורגל עולמי מקושר לעתים קרובות לדימויים "מנוגדים" יותר - אלימות, ונדליזם, אירועים ביציעים - הטקס של האוהדים היפנים מציע מודל נגדי שקט אך רב עוצמה.
בשלב הבא של קמפיין מונדיאל 2026, הנבחרת תפגוש את תוניסיה ב-20 ביוני במונטריי, מקסיקו, ולאחר מכן את שבדיה ב-25 ביוני, שוב באצטדיון דאלאס. אין ספק שזו תהיה הזדמנות לחזור על המחווה האייקונית הזו.
עם תיקיהם הכחולים בידם, התנהגותם הרגועה והממוקדת, האוהדים היפנים הפכו שוב משחק גביע העולם לשיעור באחריות אזרחית. בעולם שבו תמונות מרשימות מאצטדיונים מקושרות לעתים קרובות ל"הגזמות", הכבוד השקט של הסמוראי הכחול מזכיר לנו שיש דרך נוספת לאהוב ספורט - ואולי, באופן רחב יותר, לחיות יחד.
