להיכנס לשנות הארבעים לחייך זה קצת כמו לפתוח פרק חדש בלי לדעת לגמרי למה לצפות: מרגש, לפעמים מבלבל, לעתים קרובות מלא בשינויים. אבל מה אם, בניגוד לאמונה הרווחת, הגורם העיקרי לירידות האנרגיה שלנו אינו הגיל עצמו? זה מה שאוליביה דרואו (@oliviadrouot), יוצרת תוכן ומדריכת פילאטיס, מציעה, וחולקת את נקודת המבט שלה.
המיתוס של "אבן הדרך" של גיל העמידה
גיל 40 עדיין נראה, עבור רבים, שם נרדף ל"אבן דרך". זוהי מילה כמעט חגיגית, המעוררת נקודת מפנה, גבול לחצות. בחברה שאוהבת לחגוג את הנעורים, נשים בשנות הארבעים לחייהן מרגישות לפעמים שהן צריכות להתנצל על עייפות או כאבים. לעתים קרובות הן מייחסות את התחושות הללו לחילוף חומרים איטי יותר, הורמונים לא סדירים, או פשוט חלוף הזמן. לדברי אוליביה דרואו (@oliviadrouot), היריב האמיתי אינו גיל הארבעים עצמו, אלא אורח החיים היושבני שמתחיל בהדרגה, לפעמים מבלי שאנחנו אפילו מודעים לכך.
המסר שלה לא נועד למזער את מה שנשים מרגישות; הוא פשוט מדגיש היבט שלעתים קרובות מתעלמים ממנו: הגוף יכול לאבד חיוניות כאשר הוא חסר תנועה סדירה. ומציאות זו אינה כישלון אישי. זוהי תופעה טבעית. כאשר חיי היומיום מתמלאים באחריות, עבודה ועומס נפשי, אנו מוצאות את עצמנו במהירות מתפקדות על טייס אוטומטי, ושוכחות שגם גופנו זקוק לתשומת לב.
צפו בפוסט הזה באינסטגרם
כאשר הגוף נכנס ל"השהייה"
אוליביה מזכירה לנו שהגוף אינו כלי שניתן לנצל עד כדי תשישות, אלא בן זוג. בן זוג שכאשר הוא "בהמתנה" למשך זמן רב מדי, בסופו של דבר מורגש: עייפות מצטברת, מתח שרירים, קוצר נשימה וירידה במורל. לא בגלל שאנחנו בני 40, אלא בגלל שאנחנו דורשים יותר מדי מגוף שאנחנו נותנים לו מעט מקום לבטא את עצמו.
מה שהופך את המסר שלה לכל כך מעורר השראה הוא הפשטות שלו. אין צורך להפוך לרצים במרתון או לאמץ שגרת כושר אולטרה-מסודר. במקום זאת, היא מציעה פעולות נגישות: כמה מתיחות, הליכה ארוכה מהרגיל, תנוחות פילאטיס, או אפילו כמה דקות של נשימות עמוקות. אלו הן הפעולות הקטנות, הדיסקרטיות אך הקבועות שיכולות להרגיע כאבים מסוימים או להגביר אנרגיה. להרגיש ניידים יותר, ערניים יותר, חיים יותר: אלו הן לעתים קרובות התחושות שמחזירות את הביטחון.
מעבר דירה בסדר, אבל אף פעם לא תחת לחץ.
עם זאת, חיוני לסייג את המסר שלה. אוליביה דרואו (@oliviadrouot) משתפת את נקודת המבט האישית שלה, שעוצבה על ידי עבודתה, מקצועה וחוויות חייה. כן, רופאים ממליצים לנוע כל יום. כן, הימנעות מהתנהגות יושבנית מוגזמת בדרך כלל מקדמת רווחה כללית טובה יותר. אף על פי כן, זה לעולם לא צריך להפוך לעוד צו, ציווי שיכביד עוד יותר על עומס נפשי כבד ממילא.
אנחנו זזים אם אנחנו יכולים. אנחנו נהיים פעילים אם אנחנו מרגישים בכך. אנחנו מתקדמים בקצב שלנו, בלי להרגיש אשמים. יש תקופות בחיים שמשאירות פחות מקום לתנועה, וזה לא מפחית מערכם, כוחם או יופיים של אלו שעוברים אותן. חמלה עצמית צריכה תמיד להישאר בלב התהליך.
בקיצור, אתם יכולים לבחור להחזיר קצת יותר תנועה לחיי היומיום שלכם, אם זה גורם לכם להרגיש טוב. אתם יכולים להקשיב לגוף שלכם, להחליט מה הוא צריך, בקצב שלכם. גיל ארבעים כבר לא מרגיש כמו נקודת מפנה מפחידה. זה יכול להפוך לזמן עשיר ומודעות, קרקע פורייה להתחברות מחדש לעצמכם, לכתיבת פרק חדש ומיושר יותר. כי הבעיה האמיתית אינה גיל, אלא איך אתם בוחרים לראות את עצמכם.
