כאשר דור ה-Z משתמש במונח "mon pain" (הלחם שלי), הוא לא מתייחס לחלון המאפייה או לבגט החום-זהוב של הפריזאים. צעירים אומרים "mon pain" כמו שדורות מבוגרים אומרים "ma mie" (אהובתי). כינוי קטן וקליט זה, מוזרות לשונית חדשה בקרב אלו מתחת לגיל עשרים, רומז על רומן מתפתח. ה"כאב" הזה, אלטרנטיבה מתוקה ל"קראש", מספק את התיאבון הסנטימנטלי של רווקים בגיל טרום-התבגרות.
צעירים, שאוהבים את הביטוי "הלחם שלי"
לדורות הצעירים יש אוצר מילים ייחודי משלהם. צריך להיוולד במאה ה-21 כדי לפענח את שפתם ולהבין את משמעותה הנסתרת. לפעמים הביטויים שלהם נשמעים כמו ג'יבריש לאוזנינו, נרדים על ידי ביטויים כמו "ניקל כרום" ו"סה מבט". הרווקים של היום, אלה שמעולם לא חוו את צליל הטאמאגוצ'י או את הסטאטיקה של הטלוויזיה, כבר לא " מתאהבים " במישהו; יש להם את ה"לחם" שלהם.
כשצעירים מדברים על "לחם" שלהם, סביר יותר שהם מתייחסים לקראש שלהם מאשר למרכיב העיקרי בארוחת הבוקר. לא, הם לא חושבים על כיכר לחם חמה וטרייה מהמאפייה, אלא על הפינוק הסנטימנטלי הנוכחי שלהם. "C'est trop mon pain" יכול להתורגם כ"זה לגמרי בסגנון שלי" בז'רגון של בני שלושים ומשהו. הסבים והסבתות שלנו נהגו לשאול אותנו אם יש לנו "חבר" או "חבר טוב". עכשיו, האחים שלנו, שכמעט קוראים להם טיקטוק, משווים את הרומנים שלהם למאפים.
אנחנו כבר לא אומרים "יש לי חיבה למישהו" או "אני מאוהב בו" ; זה נחשב "מיושן". אפילו הביטוי המפורסם "התאהבות", שמצא את דרכו למילון בזכות צעירים, נעלם מאוצר המילים שלהם. "לחם במבצע", "כשכיכר לחם מתעלמת ממני, אני חוזר למאפייה" ... הביטויים האלה הפכו ויראליים, והסיטו את הלחם ממשמעותו המקורית.
המקור הבלתי צפוי של ביטוי זה
לחם הזין את השראתם של משוררים והעניק פריכות מסוימת לביטויים צרפתיים. עם זאת, אם צעירים אימצו את המילה הזו והפכו אותה למילת קוד לאהבה, זה לא מתוך רעב או תשוקה ללחם שאור. למעשה, רבים אינם מכירים לחמים קלאסיים כמו לחם שוויצרי, משולשי שקדים ולחם צימוקים. אז איך הפך "לחם" כה מושרש באוצר המילים הרומנטי שלהם?
במציאות, המונח "mon pain" מגיע מ"נוצ'י", סלנג מהחוף השנהבי הנמצא בצומת שפות. זו לא המילה הראשונה שנשאלה מיבשת אפריקה. דורות צעירים יותר, שלא הבינו נכון את קודמיהם, כבר מחליקים לשיחותיהם ביטויים כמו "je suis en goumin" ו- "wesh, c'est sah" , הדומות לזרם של אונומטופיאה.
בחוף השנהב, המילה "pain" (לחם) אינה משמשת רק להתייחסות לאוכל. במקור, היא שימשה לתיאור גבר מושך: נאמר עליו שהוא "פריך", כמו בגט טרי מהתנור. מאז גילוי זה, אוצר המילים של אהבה השתלב עם זה של המאפייה, וזה לא חסר משמעות כפי שזה נראה.
האם לקרוא למישהו "הלחם שלי" מחמיא או לא?
במבט ראשון, המונח "הלחם שלי" עשוי לרמוז שאדם פשוט מחפש לנשנש משהו או לספק רעב חולף. צמצום האדם לפריט מזון מסוים יכול גם להיראות מצמצם, אלא אם כן אותו מזון ממכר, מנחם להפליא וחיוני לכל ארוחה. המונח "הלחם שלי" חדור ברכות ומלא בכוונות טובות.
כמו כיכר לחם שעומדת זקופה במאפיות, ההתאהבות שלנו פריכה מבחוץ ורכה מבפנים. זוהי ההנאה היומיומית שלנו, המאפה הרגשי שלנו, זה שמוסיף משהו קטן נוסף לפעילויות היומיומיות שלנו. כמו לחם על השולחן, הוא ממלא חלל ומוסיף משהו קטן נוסף לחיינו. יתרון נוסף: לחם אף פעם לא מתיישן. ובהתאם למה שהאדם מביא לנו, אנחנו מתאימים את המונח או מתאימים את המאפה. כשהרומנטיקה פורחת, לחם בריוש הופך לכיכר לחם כפרית טובה, חזקה, אותנטית ורב-תכליתית. הבהרה קטנה נוספת לאנשים בסוף שנות השלושים לחייהם: "לחם מעופש", לעומת זאת, מעורר אהבה קודמת שלא התיישנה היטב.
באפייה, כמו באהבה, התהליך לוקח זמן, בדיוק כמו רגשות. מציאת הנעל הנכונה, או כיכר הלחם המושלמת, אינה קשורה לתווית, אלא למה שקורה במעיים שלנו.
